האם יש מקום לאחדות בעידן של ריבוי זהויות?

לחשוב אחדות בעולם מתפצל. הקליידוסקופ כמשל בתקופה שבה נדמה כי הרעיון בדבר „אמת אחת” עומד לפשוט את הרגל, אין כמו הקליידוסקופ כדי להמחיש אפשרות של אחדות המכילה את הניגודים, ולפתוח פתח לראייה אופטימית בתוך חברה אנושית מפוצלת ושסועה.

אחת הגישות הרווחות כיום, בעידן הרב תרבותי ומרובה הזהויות שבו אנו חיים, היא שאין אמת אחת. לכל אדם אמת משלו, בהתאם למינו, לצבע עורו, לחינוכו, לדתו, ללאומיותו ולמעמדו החברתי כלכלי.

מצב חברתי כזה ניתן לדמות לחלקים המגוונים שבקצה הקליידוסקופ, הנראים בתמונה: פריטים בעלי צורות נפרדות, גדלים משתנים וצבעים שונים. אין ביניהם סדר נראה לעין. הם נעים מלמעלה למטה, כל אחד לעצמו, גם כאשר הם מקובצים באזור מסוים. אפשר לסווג אותם לקבוצות לפי צבע, גודל או צורה, אך למרות כיוון התנועה המשותף, הם עדיין נעים כמקבץ מקרי.

בהשאלה, אפשר לומר כי אף שהם חולקים אותה מציאות חיים, לעיתים אפילו אותה מדינה ואותו אקלים, הם מסכימים בדבר אחד: שהם שונים זה מזה. ואם נגזר עליהם לחיות זה לצד זה, החיים המשותפים מתקיימים באמצעות התעלמות במקרה הטוב, ובצל חשדנות, עוינות ואלימות במקרה הגרוע.

הראי״ה קוק, שכתביו מהווים עבורי מקור השראה זה שנים רבות, ניסח מצב חברתי מסוג זה בדרכו הייחודית:

״כל המגרעות, החומריות והרוחניות שבעולם, הכול בא, מפני שכל פרט משיג רק צד אחד מהמציאות, הגשמי והרוחני, הטוב בעיניו, ויתר הצדדים, שהם בלתי מושגים לו, הנם בעדו ראויים להיות אבודים מן העולם.״

(אורות הקודש)

לפיכך, האם קיימת בכלל אפשרות לחיבור? לתקשורת? האם יש משהו מעבר לאינטרסים של יחידים ושל קבוצות? האם הכול רק עניין של מאבקי כוח? ואולי יש דרך אחרת להתבונן במציאות?

אני מבקשת להניח כאן אפשרות אחרת: במקום לומר שאין אמת אחת, אפשר לנסח זאת מעט אחרת: יש אמת אחת, אך פנים רבות לה.

כלומר, כל אדם רואה את האמת מן הזווית שלו, משום שאין באפשרותו לקלוט אותה במלואה. היא רחבה מדי, מקיפה מדי ומורכבת מדי. לכן כל זווית ראייה אישית היא מקרה פרטי של אמת כללית ומקיפה, הכוללת באחדות אחת את כל זוויות ההסתכלות האפשריות, גם את אלה המנוגדות זו לזו.

התבוננות בקוסמוס ובטבע מראה שכיוון מחשבה כזה אינו מופרך. בבסיס הריבוי והשינוי שביקום מתקיימת אחדות. גם גופו הפיזי של האדם ממחיש זאת: למרות החלוקה לאיברים שונים, למערכות נפרדות ולחלקים מרובים, מתקיימים ביניהם אחדות ותיאום.

הרב קוק כתב על „אחדות כוללת”. כפי שאני מבינה את המושג, זוהי תודעה קוסמית, מציאות אלוהית המכילה בתוכה את כל האפשרויות בכוח. בתהליך הדרגתי של התממשות, האפשרויות לובשות צורה ותוכן, נפרדות ומתפצלות לישויות עצמאיות, ברמות שונות של קיום ותודעה: דומם, צומח, חי ומדבר.

כל אדם הוא בעל תודעה עצמית נפרדת, ובכל זאת נדמה כאילו נותר בו „רשימו”, זיכרון קלוש, או במילים שלי, רושם של שלמות, מאותה תודעה אחדותית שתודעתו הפרטית היא חלק ממנה. מכאן, לדעתי, נובעות כמיהתו ושאיפתו למצב טוב ושלם יותר, מצב שאותו הוא מזהה כאמת.

ההתבוננות בעינית הקליידוסקופ ממחישה מצב שבו כל הפרטים פועלים בתואם. החלקים, הנראים מבחוץ כנפרדים, מתגלים בהתבוננות פנימה כקשורים זה בזה. לכל חלק, בלי קשר לצבעו או לגודלו, יש משמעות במארג הכללי המשתנה ללא הרף.

החלקים משתנים כל הזמן, אבל האחדות נשמרת.

אני חושבת שכל אדם המקווה לטוב מניח, במודע או שלא במודע, שיש אי שם אידיאל של טוב, סדר טוב המונח בתשתית הכול ושאליו מכוונת תקוותו.

עצם קיומה של התקווה בנפשנו מבטא, בעיניי, את אמונתנו בקיומו של סדר טוב. שכן, אלמלא היה בנו מושג כלשהו של סדר כזה, כיצד היינו מזהים עוול? כיצד היינו יודעים שמשהו אינו בסדר?

נכון, לא ברור לנו כיצד יכול הסדר האידיאלי הזה להתממש במציאות, ובכל זאת הוא זה שמפיח בנו בכל פעם תקווה חדשה.

עוד לא אבדה תקוותנו.

להיפתח ליום חדש, ציור שמן בהשראת הקליידוסקופ, איילת השחר סלע

לדף הבית