אמנות. אימון. אמונה.

שלוש מילים שאני חיה בתוכן כבר שנים: אמנות. אימון. אמונה.

לכאורה, שלושה עולמות שונים. האחד שייך ליצירה, השני לעבודה ולתרגול, והשלישי לרוח. אבל לא בכדי הן דומות. בעברית שלושתן נפגשות סביב אותו שורש: א.מ.ן.

כשאנחנו אומרים "אמן" בעקבות ברכה, בקשה או משאלה, אנו מייחלים שאפשרות שעדיין אינה קיימת אכן תתממש במציאות.

יצירת אמנות מתחילה פעמים רבות את דרכה בהשראה או ברעיון, בדבר מה שעדיין אינו קיים במציאות המוחשית. עוד לפני שהתחלתי את תהליך היצירה, אני חשה שנדרש ממני להאמין באפשרות שהוא אכן יוכל להתממש.

לכן, מבין שלוש המילים: אמנות, אימון, אמונה, אני בוחרת להתחיל ולהרחיב דווקא באמונה.

אמונה

מאין מגיעה ההשראה? מהיכן נובע הרעיון?

אנחנו יכולים לעקוב אחר רעיון מרגע שהופיע בתודעתנו. לחשוב עליו, לפתח אותו, לשנות אותו, ולבסוף גם לתת לו צורה. אבל קשה יותר להתחקות אחר הרגע שקדם לכך. מאין הגיע הרעיון עצמו?

יש משהו מסתורי בעצם הופעתו של הרעיון במחשבה. מחשבה כשלעצמה אינה אובייקט הנתפס בחושים. אין לה חומר, משקל או ממדים. היא יכולה להופיע בתודעתנו כתמונה, כקול פנימי, כמילה או כתחושה, אבל כדי שאדם אחר יוכל לפגוש בה, עליה לקבל ביטוי בעולם.

מניין מגיע הרעיון? עבורי, כאן מתחילה האמונה. אמונה שיש מקור שהוא מעבר למה שאני יכולה לתפוס בחושים; מקור שממנו נובעות האפשרויות, הרעיונות וההשראה.

דיבור על אמונה מוביל כמעט בהכרח אל המושג אלוהים. אלא שהמילה "אלוהים" עצמה יכולה ללבוש אצל בני אדם תפיסות שונות מאוד.

יש שאלה כזו שאולי שמעתם אותה פעם:

"באיזה אלוהים אתה מאמין או לא מאמין?"

אני אוהבת את השאלה הזאת משום שהיא אינה מניחה שכולנו מתכוונים לאותו הדבר כשאנחנו משתמשים במילה אלוהים. יש מי שחושב על אלוהים כבורא, יש מי שמדבר על תודעה גבוהה, רוח, מקור כל האפשרויות, ויש מי שמעדיף להשאיר את הלא נודע ללא שם. ויש כמובן גם מי שאינו מאמין בקיומו של מקור נשגב כלל.

יש באמונה ממד של בחירה.

אינני מבקשת כאן להכריע במה נכון להאמין. אני מבקשת להתבונן בשאלת האמונה דרך מעשה היצירה, ובעיקר דרך הפליאה שמעורר בי המעבר מרעיון מופשט לדבר ממשי בעולם.

צלם אלוהים והיכולת לברוא

רעיון או מחשבה יכולים להתקיים מבלי שיהיה להם גוף חומרי. האמנות, לעומתם, באה לידי ביטוי בעולם המוחשי.

יצירת אמנות מקבלת צורה בחומר: בצבע, באבן, בעץ, בצליל המופק באמצעות גוף או כלי, בתנועה המתרחשת בגוף ובחלל, וגם במילים שנכתבו או הודפסו על דף או על הצג. המחשבה המופשטת קיבלה ביטוי שאפשר לפגוש בעולם.

ובין השניים נמצא האדם.

עבורי, כאן מקבל הרעיון המקראי של "צלם אלוהים" משמעות מיוחדת. אני קושרת אותו ליכולת האנושית לברוא: לקחת רעיון מופשט, דבר שעדיין אין לו גוף בעולם, ולהעניק לו צורה מוחשית.

זוהי בעיניי יכולת של בריאה.

לא בריאה יש מאין במובן האלוהי, אלא היכולת להפוך אפשרות למציאות: מחשבה למילים, רעיון ליצירת אמנות, צליל למנגינה, תכנית למבנה, חזון למעשה.

משהו שהיה קיים תחילה רק כאפשרות מקבל באמצעות האדם ממשות וצורה בעולם.

ומכאן עולה שאלה נוספת: אם ניתנה לנו היכולת לברוא, מה גורם לנו לרצות לברוא? מאין הכמיהה ליצור דבר שעדיין אינו קיים?

להאמין בטוב

יצירה מתחילה לא ברעיון אלא בכמיהה. כמיהה שמקורה בחסר כלשהו.

אנחנו מבקשים להביא לעולם משהו שעדיין איננו: יופי, משמעות, סדר, פתרון, צורה חדשה. גם כאשר היצירה כרוכה בפירוק של דבר קיים, הפירוק אינו בהכרח תכלית בפני עצמה. לעיתים אנחנו מפרקים כדי לאפשר לסדר חדש להיווצר.

יש בכך, בעיניי, יסוד של תקווה.

הכמיהה היא תנועה לעבר אפשרות שאנחנו תופסים כראויה יותר. לעבר סדר חדש, צורה חדשה, אולי טוב חדש. מעבר לכל הצורות והאפשרויות מונחת בעיניי הנחה סמויה שיש טוב.

כי אם איננו מאמינים באפשרות של טוב, של סדר טוב, לא מובן לי לאן אנחנו חותרים.

אנחנו יכולים לטעות. מה שנראה לנו טוב היום עשוי להיראות אחרת מחר. ובכל זאת, עצם הרצון ליצור, לשנות, לתקן, לייפות או להוסיף משמעות מעיד על כך שקיימת בנו תמונה כלשהי של אפשרות שאליה אנחנו מבקשים להתקרב, גם אם לא ברור לנו שהיא באמת קיימת.

במובן הזה, התקווה לטוב אינה רק ציפייה פסיבית לכך שהוא יגיע. היא הכוח המניע אותנו לקחת חלק בהתהוותו.

הרבה תלוי במעשה ידינו. לעיתים אני חושבת עלינו כעל ידיה של מחשבה מופשטת בעולם: הרעיון זקוק למעשה כדי לקבל ממשות.

אבל כדי שמשהו יוכל להתגשם באמצעותי, אני נדרשת לתת אמון גם בעצמי.

להאמין בעצמי

כאן האמונה נעשית אישית.

אם אני מאמינה בבורא, הרי שגם האופן שבו נבראתי הוא חלק מאמונתי. הכישרונות שקיבלתי, הרגישויות שלי, הנטיות והכוחות, וגם המקומות שבהם נדרשת ממני עבודה.

אם נבראתי כפי שנבראתי, אולי יש לכך משמעות.

אין פירוש הדבר שכל מה שקיים בי הוא שלם ושאין לי צורך להשתנות. אולי דווקא להפך. לעיתים מה שקשה לי מצביע על הכיוון שבו נדרשת ממני עבודה.

האמונה בעצמי אינה פוטרת אותי מן העבודה. היא מאפשרת לי לעשות אותה מתוך אמון בכך שיש טעם לפתח את מה שניתן לי.

להאמין בדרך שלי

אצל אמן, האמון הזה עומד שוב ושוב למבחן.

כל יצירה, בהיותה מקורית, מעמידה במבחן את היכולת שלי לממש אותה, בכל פעם מחדש.

בנוסף, תמיד אפשר למצוא מישהו שעושה את הדברים אחרת. מי שיוצר אחרת ממני, חושב אחרת, מצליח יותר, שולט טוב יותר במיומנות מסוימת. מפגש עם אמנות של אחרים יכול לעורר השראה, אבל גם ספק.

אלא שאמונה אינה יכולה להתקיים ללא ספק, כשם שתשובה אינה קיימת ללא שאלה, וכשם שאור מקבל את משמעותו אל מול החושך.

הספק הוא חלק מן האמונה. אילו הייתה לנו ודאות, לא היינו נדרשים להאמין.

הספק מזמין אותי לשאול, לבדוק ולהמשיך ללמוד. האמונה מאפשרת לי להמשיך ללכת גם כשאין בידי ודאות.

הספק יזכיר לי להכיר בכך שיש לי עוד הרבה ללמוד, שיש מי שעושה דברים שאינני יודעת לעשות, והאמונה תזכיר לי שאין עוד אדם שהוא בדיוק אני.

יש משהו באופן שבו כל אחד מאיתנו רואה, מרגיש, חושב ומחבר דברים, שהוא חד פעמי.

ולכן אולי השאלה אינה רק: האם אני טובה מספיק? אלא גם: מה מבקש להתגשם דווקא דרכי?

אני חושבת שלעיסוק באמנות יש לעיתים מעין שליחות אישית. אינני מתכוונת בהכרח לשליחות גדולה או נשגבת. לפעמים דבר מסוים פשוט "תופס" אותנו ואינו מרפה. אנחנו חוזרים אליו שוב ושוב מפני שהוא מחיה אותנו, מרגיע אותנו, מסקרן אותנו או מאפשר לנו להביע משהו שאיננו יכולים להביע בדרך אחרת.

עצם המשיכה הזאת ראויה לאמון, ראויה לבחינה.

אבל כאן גם נמצא הגבול של האמונה.

אפשר להאמין בנשגב, אפשר להאמין בטוב, אפשר להאמין בשליחות הייחודית שלי.

ועדיין, שום דבר לא ייווצר מעצמו.

כדי שדבר יוכל להתפתח, לקבל צורה ולהתגשם במציאות, נדרשת עבודה. נדרש אימון.

אימון

אימון הוא תהליך המאפשר לפתח מיומנות, שלב אחר שלב, ולחבר בין הממד הרעיוני של היצירה לבין מימושה בפועל.

בתוך המילה יכולת אני אוהבת לשמוע את המילה כלי. היכולת היא הכלי שאנחנו מפתחים ומשכללים כדי שהתוכן, הרעיון, יוכל לקבל באמצעותנו ביטוי בעולם.

בשיטת הציור שאני עובדת ומלמדת, האימון נועד לא רק לרכישת מיומנויות ציור, אלא גם לפיתוח יכולות אישיות. נקודת המוצא של שיטה זו, שאת בסיסה הכרתי במסגרת לימודי תרפיה באמנות בגישה האנתרופוסופית, היא שבכל אדם טמון מנעד רחב של יכולות.

לעיתים יכולת מסוימת שהתפתחה בנו מאוד באה על חשבון היכולת הקוטבית לה, שנותרה מפותחת פחות ואפילו במצב "רדום". העבודה מבקשת לעורר ולשכלל כשרים פחות פעילים באמצעות תרגילים בציור, ובכך להרחיב את המנעד ולאפשר איזון בין הכוחות השונים.

כך, למשל, אדם המצייר באופן טבעי בצורה זורמת ואקספרסיבית עשוי לגלות קושי דווקא במקום הדורש עצירה, התבוננות, סבלנות ותשומת לב לפרטים. תרגילי הציור מאפשרים לו להתאמן גם בכוחות האלה, לא כדי לוותר על הספונטניות שלו, אלא כדי להוסיף לה יכולת נוספת.

התהליך שאיתו אני עובדת מורכב משישה שלבים, שבכל אחד מהם נדרש המצייר לגייס כוחות אחרים: זרימה ועדינות; תעוזה ונוכחות; סבלנות והעמקה; התבוננות וניתוח; עיצוב ודיוק; הכלה ולכידות.

השלב השביעי הוא היצירה כפי שהגיעה לעולם, הדבר השלם שנוצר מתוך המפגש בין כל הכוחות האלה.

אפשר כמובן להרחיב הרבה יותר על התהליך עצמו, אבל לענייננו חשובה כאן נקודה אחת: האימון מרחיב את היכולת, את כלי ההבעה.

ככל שהכלי משתכלל, גדלה היכולת שלי לתת ביטוי למה שאני מבקשת להביא לעולם.

ומכאן גם נולד אמון מסוג חדש. לא רק האמון הראשוני שאיתו יצאתי לדרך, אלא אמון שנרכש מתוך ניסיון: כבר פגשתי קושי, התאמנתי, התפתחתי וגיליתי שאני יכולה.

האימון מאפשר אמון ממשי, הולך וגובר, ביכולת שלי לתת לרעיונות ממשות.

אמנות

מתוך כל מה שנאמר עד כה אפשר להבין מדוע עבורי אמנות קשורה באופן עמוק לתהליך של התפתחות אישית, עבודה פנימית, עבודת המידות, או כל שם אחר שנבחר לתת לכך.

אבל מטרתה של האמנות אינה בעיניי רק לפתח את האדם שיוצר אותה.

למעשה מה שמתרחש באדם בתהליך האימון יכול לקבל ביטוי גם ביצירת האמנות עצמה. כאשר אנחנו לומדים לזהות, לפתח ולאזן בין כוחות שונים בתוכנו, משהו מן העבודה הזאת עשוי להדהד גם ביצירה, באופן שבו צבעים, צורות, תנועות וניגודים שונים מוצאים את מקומם זה לצד זה.

הרמוניה ככוח מאחה

הרמוניה עלולה לעיתים להיתפס כמשהו נעים אך גם צפוי, ואולי אפילו משעמם. אבל הרמוניה בעיניי אינה אחידות, וגם לא היעדר מתח. להפך. יצירת אמנות הרמונית יכולה להכיל בתוכה מנעד רחב של ניגודים: אור וחושך, תנועה ושקט, טבע ודמיון, הרגעי והאינסופי, כוחות שונים ואף מנוגדים זה לזה, אך נוכחים בה במינונים וביחסים משתנים.

כאשר היחסים ביניהם נכונים, הניגודים אינם נעלמים ואינם מבטלים זה את זה. הם נעשים חלק משלם רחב יותר, ונוצר דבר חדש שהשלם בו גדול מסך חלקיו.

אולי משום כך אני חושבת על הרמוניה כעל כוח מאחה. היא אינה מוחקת את ההבדלים ואינה פותרת את הניגודים, אלא מאפשרת להם להתקיים יחד ולהשתייך לשלם אחד.

וכאשר הדבר מתרחש ביצירת אמנות, הוא עשוי להשפיע לא רק על האדם שיצר אותה אלא גם על מי שפוגש בה. תחושת ההרמוניה שביצירה יכולה להפיץ נועם והשלמה במרחב הפנימי והחיצוני.

מכמיהה לממשות

מרצון ליצירה בסוד הספירות

וכאן אני חוזרת אל המקום שממנו התחלתי, אל האמונה.

בתחילת המסה שאלתי: מאין מגיעה ההשראה? מהיכן נובט הרעיון?

אינני יודעת להשיב על השאלה הזאת. אולי דווקא משום כך היא ממשיכה לרתק אותי.

מתוך לימודי פנימיות התורה מצאתי בעשר הספירות מפה שמאפשרת לי להתבונן בתהליך המופלא הזה, שבו דבר שעדיין אינו קיים הולך ומקבל צורה וממשות בעולם.

אילן הספירות בקבלה מורכב מעשר ספירות, שאפשר להתבונן בהן גם כעשר תחנות בתהליך של התהוות, מן הרצון הראשוני ועד להתגשמותו במציאות.

בקבלה, הממד האלוהי שאינו ניתן כלל לתפיסה נקרא אין סוף ברוך הוא. הוא מעבר לכל הגדרה, בלתי נתפס.

תהליך ההתגלות מתחיל בספירת כתר, ברצון מופשט, בכמיהה להתהוות, כשעדיין גלומות בו כל האפשרויות, בטרם קיבלו צורה שניתן לתפוס.

כאשר משה שואל במעמד הסנה הבוער מה ישיב לבני ישראל אם ישאלו אותו מה שמו של האל ששלח אותו, הוא נענה: "אהיה אשר אהיה" (שמות ג', י"ד). השם "אהיה" מיוחס בקבלה לספירת כתר. יש בו כדי להמחיש עד כמה הרצון בשלב הזה עדיין בלתי נתפס ואינו מוגבל לצורה מסוימת, אלא פתוח לאינספור אפשרויות.

ואז, בספירת חכמה, מבזיק הרעיון. מתוך מרחב האפשרויות מופיעה ראשיתו של דבר מה. הוא עדיין אינו קיים בעולם החומר, אבל הוא כבר יותר מכמיהה או אפשרות. הוא רעיון שנתפס במחשבה.

בספירת בינה הרעיון מתחיל להתפתח, להתברר ולקבל כיוון ותכנית. מה שהיה בתחילה הבזק מקבל הקשר רחב יותר, ומתחילה להיווצר הדרך שבה יוכל להתממש.

מכאן עובר התהליך מן הממד הפוטנציאלי אל הממד הטקטי. אל שש ספירות הנקראות גם מידות (על שום הצורך במידתיות של כל אחת ואחת מהן במבנה הכללי): חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד, באמצעותן הרעיון הולך ומתגבש ומקבל צורה. שש המידות שייכות לעולם היצירה.

וכאן נמצא עבורי חיבור שמרגש אותי במיוחד. דווקא בעולם הנקרא בקבלה עולם היצירה אני מוצאת הד עמוק לתהליך היצירה שאני מכירה מעבודתי. זהו העולם שבו הרעיון כבר אינו נשאר רק אפשרות או תכנית. הוא פוגש את כוחות הנפש, את המידות, את הבחירות ואת העבודה הנדרשת, את כל אותם כוחות שהאימון מבקש לפתח ולשכלל כדי להביא יצירה לעולם.(על הקשר בין עשר הספירות לתהליך היצירה כתבתי בהרחבה בפוסט „מרצון ליצירה בעשר ספירות”)

מתוך התהליך הזה הציור הולך ומתקדם, רוקם צורה ותוכן, עד שהוא מגיע אל ספירת מלכות, אל עולם המעשה והממשות, ונעשה ליצירת אמנות הנוכחת בעולם.

אם להשתמש בשפה הקבלית של אור וכלי, היכולת שאנחנו מפתחים היא הכלי, ואילו הרעיון, התוכן והחוויה הנפשית הם האור המבקש להתגלות באמצעותו. יצירת האמנות היא המקום שבו המפגש ביניהם נעשה נוכח בעולם. וכשאני מתבוננת בתהליך הזה, מן הכמיהה אל הרעיון, וממנו אל דבר שהולך ומקבל צורה וממשות בעולם, אני מגלה שהקשר בין אמונה, אימון ואמנות הוא קשר שורשי בין שלוש מילים:

אמונה: לתת אמון במה שעוד איננו ולצאת בעקבותיו.

אימון: לפתח את הכלים והכוחות שיאפשרו לו להתגשם.

אמנות: לתת לכל אלה צורה שנוכחת בעולם הגשמי ומשפיעה בו.

אמן.

'שבת שלום', ציור שמן בעקבות הקליידוסקופ, איילת השחר סלע

לדף הבית