איפה היה אלוהים?
עודכן: 1 בספט׳
על הסתרת פנים בעבר ובהווה והמעבר מברית גורל לברית ייעוד
השאלה „איפה אלוהים היה בשואה?” חוזרת כמעט בכל דיון על אמונה וסבל, ושבה ועולה לנוכח אירועי ה־7 באוקטובר. בעיניי יש משהו חד־צדדי בשאלה הזאת, כפי שהיא נשאלת בדרך כלל: הטענה שבה מופנית רק כלפי מעלה.
בתורה מופיע הביטוי החריף: „ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא” (דברים ל״א, י״ח).
הסתרת הפנים היא, להבנתי, היעדר התערבות אלוהית. נדמה כאילו אלוהים משאיר את האדם ואת העם להתמודד בכוחות עצמם עם מציאות אכזרית — מציאות שהתורה עצמה מתריעה מפניה בפרשת בחוקותיי ובשירת האזינו, בתיאורים קשים של חורבן, גלות, רדיפה ופחד.
הסתרת הפנים חושפת במלוא עוצמתה לא רק את העוול שנגרם, אלא גם את האחריות האנושית שנותרת בידי מי שנפגע. אין זו אחריות למעשה הפגיעה, המוטלת על הפוגע, אלא אחריות לקרוא את המציאות, לזהות את הסכנה ולפעול בתוכה. היעדר ההתערבות האלוהית עשוי אפוא לחשוף כשל עמוק ומתמשך, שהשגרה וההתנהלות היומיומית הסתירו מעינינו.
הכשל שאני מבקשת לבחון הוא חוסר ההלימה בין חיי הרוח, המתבטאים באמונה באלוהים או ברוח האדם, ומתוך כך במחויבות לחיים מוסריים וערכיים, לבין חיי הגשמה היכולת לבטא את הערכים במציאות הארצית ובמסגרת חיים מדינית-חברתית.
ב־7 באוקטובר, בתוך הזעזוע הגדול, עלתה מיד השאלה מי אשם. הדיון הציבורי התמקד בממשלה, בצבא ובמודיעין. זהו צורך אנושי מובן: במצבי כאוס אנחנו מבקשים הסבר, סדר וכתובת לאחריות.
לצד האחריות הממסדית, שאי אפשר להמעיט בחשיבותה, יש מקום לבחון גם רובד תרבותי ותודעתי. סימני האיום היו קיימים, אך הם נתפסו מתוך תפיסת מציאות שהתקבעה במשך שנים. קונספציה אינה רק הערכה שגויה. היא מסגרת מחשבתית הקובעת מה אנחנו מסוגלים לראות ומה נדחה אל מחוץ לתודעה. דווקא משום שהיא נעשית חלק מן המובן מאליו, קשה לזהותה עד שהמציאות עצמה מערערת אותה.
אין כאן האשמה מוסרית של הציבור, אלא ניסיון לבחון תופעה אנושית: הנטייה להמעיט במשמעותה של סכנה מתמשכת כדי לאפשר את המשך החיים. במובן זה, הסתרת הפנים מתקיימת גם במבט האנושי. המציאות נוכחת, אך אינה נקלטת במלואה בתודעה.
תופעה דומה, אם כי בנסיבות היסטוריות שונות לחלוטין, התקיימה באירופה שלפני השואה. האנטישמיות לא הופיעה בבת אחת. קדמו לה תהליכים, חקיקה ואלימות גוברת. אך ליהודי אירופה לא היו מדינה, ריבונות או כוח הגנה. גם כאשר זוהתה הסכנה, לא תמיד הייתה אפשרות ממשית לפעול כנגדה.
המתח שבין ידיעה לאי־ידיעה, בין ראייה להימנעות מראייה, אינו אפוא רק שאלה של בחירה אישית. הוא קשור גם למציאות היסטורית מתמשכת שהחלישה את היכולת לפעול.
במקרא, הגלות אינה מופיעה כאסון שאין לו כל הקשר מוקדם. שוב ושוב מתריעים הנביאים מפני הידרדרות מוסרית, שחיתות, עוול, אלימות ופירוק הסולידריות החברתית. במסורת חז״ל נוסף לכך המושג „שנאת חינם”. לעם ישראל היו מקדש, ארץ וריבונות, אך קיומם לא הבטיח שהרוח תתגשם בחיי החברה. כאשר הפולחן הדתי מתקיים לצד עוול ושחיתות, נוצר נתק בין האמונה לבין החיים.
לדעתי, הגלות יצרה חוסר איזון הפוך. היא הולידה עולם רוחני עשיר ועמוק, ששמר על זהותו של העם במשך דורות, אך התקיים ללא אדמה, ללא ריבונות וללא יכולת ממשית להגן על החיים. הרוח שמרה על הנשמה, אך בהיעדר גוף לאומי התקשתה לפעול בתוך ההיסטוריה ולשנות את תנאי הקיום.
הגלות הממושכת הולידה תגובות שונות ואף מנוגדות. ההתבדלות סייעה לקהילות היהודיות לשמור על זהותן ועל עולמן הרוחני, אך לעיתים העמיקה את הנתק מן הגוף, מן האדמה ומן האפשרות לפעול שוב במסגרת ריבונית בארץ ישראל. מן העבר האחר, תהליכי החילון וההתבוללות קירבו יהודים אל החברות שבתוכן חיו, אך לעיתים החלישו את זיקתם לזהותם היהודית ולגורלו המשותף של העם.
התנועה הציונית ביקשה להשיב לעם היהודי את האדמה, את הגוף הלאומי ואת היכולת לפעול ולהגן על חייו. אך גם היא, בחלק מזרמיה, ביקשה לבנות יהודי חדש באמצעות התרחקות מן העולם הרוחני והמסורתי שנוצר בגלות. כך נוצר קרע: חלק אחד נאחז ברוח תוך הסתייגות מן הגוף הלאומי והריבונות, וחלק אחר נאחז באדמה, בכוח ובריבונות תוך התרחקות ממקורות הרוח היהודית.
ייתכן שהקרע הזה עצמו הוא חלק מן הכשל שהסתרת הפנים חושפת. כל מחנה רואה בבהירות את חסרונותיו של האחר, אך מתקשה לראות את חלקו שלו בחוסר האיזון. אין פירוש הדבר שכולם אשמים באותה מידה, אלא שהאחריות לתיקון אינה מונחת בצד אחד בלבד.
בספרו „בלשון עתיד” מפתח הרב יונתן זקס את המעבר מקיום המושתת על גורל משותף אל חיים של ייעוד. במקום אחר כתב: "חברה זקוקה לארץ, לבית ולמרחב שבו אומה יכולה לעצב את ייעודה בהתאם לשאיפותיה ולאידיאלים העמוקים ביותר שלה.” (הרב יונתן זקס, „עם קדוש, ארץ קדושה”, שיג ושיח, פרשת אחרי מות, תשע״א.)
הארץ, לפי הרב זקס, אינה רק מקום מקלט לעם שנרדף, אלא בית לאומי שבו הוא מקבל יכולת ואחריות לעצב את חייו החברתיים.
כאן נמצא ההבדל שבין גורל לייעוד. הגורל הוא המציאות שנכפתה עלינו: הגלות, הרדיפות, הסבל והצורך לשרוד יחד. הייעוד מתחיל כאשר איננו מסתפקים עוד בהישרדות, אלא שואלים איזה בית אנחנו מבקשים לבנות ואילו ערכים יקבלו בו ממשות.
השיבה לארץ העניקה לעם היהודי אדמה, גוף לאומי וריבונות, אך היא אינה מבטיחה שהחיבור בין רוח לחומר אכן יתרחש. הארץ המובטחת אינה רק מקום לחיות בו, אלא מרחב שבו נבחנת האפשרות לבנות חיים ריבוניים המושתתים על ערכים.
אפשר לראות בכך שני צדדים של הברית: ערכי הקודש והמוסר, והארץ שבה הם נדרשים להתממש.
השבת, השמיטה והיובל אינן רק מושגים דתיים או זיכרונות מעולם קדום. הן מבטאות תפיסה חברתית המגבילה את הכוח, הבעלות והניצול, ומזכירה לנו את אחריותנו כלפי האדמה, העובד, העני והאדם האחר.
בדורות האחרונים התרחקו רבים מאיתנו מן השפה הזאת וממשמעותה החברתית. אך קשה לדבר על „הארץ המובטחת” ובה בעת להתנתק מן הברית שהיא מקור ההבטחה. מנגד, גם הנאמנות למקור אינה יכולה להסתפק באמונה ובפולחן. היא נבחנת באופן שבו ערכי הצדק, החמלה והערבות ההדדית מקבלים ממשות בחיי החברה.
אדמה, כוח וריבונות אינם יכולים להתקיים לאורך זמן ללא ערכים מוסריים וללא זיקה לשורש הרוחני של העם. אך גם אמונה ומחויבות מוסרית, שאינן מקבלות גוף בחיים הממשיים, מתקשות להשפיע על המציאות ולשנותה.
בתוך המקום הזה אני חוזרת אל דבריה של אתי הילסום, שחיה ומתה בתוך התופת. ביומניה, שנכתבו בשנים 1941–1943, היא מתארת מסע פנימי עמוק בתוך מציאות הולכת ומחשיכה. גם כאשר נשלחה למחנה המעבר וסטרבורק, ומשם לאושוויץ, היא המשיכה לכתוב מתוך אחריות פנימית לשמירה על אנושיות בעולם מתפורר.
בפנייתה לאלוהים כתבה: „אינך יכול לעזור לנו, אלא אנחנו חייבים לעזור לך, ועל ידי כך אנו עוזרים לעצמנו.”
דבריה מציעים היפוך עמוק: דווקא במקום שבו אלוהים אינו מתערב בגלוי, מתגלה תפקידו של האדם, לשאת את נוכחותו בעולם, לא רק בתוך מחשבותיו ורגשותיו, אלא גם בפעולותיו בעולם הפיזי .
הסתרת הפנים מגלה אפוא את האחריות האנושית ואת התנאים הנדרשים למימושה: רוח הזקוקה לגוף כדי לפעול בעולם ולשנותו, וגוף הזקוק לרוח כדי לדעת לשם מה הוא פועל.
אולי דווקא עכשיו, בתוך הסתרת הפנים, מתחילה הבחירה בחיים: הנכונות לראות, לקבל אחריות אישית ומשותפת, ומתוכה לפעול לחיבור מחודש בין אמונה למעשה, בין הרוח לבין הבית הפיזי, ובין הגורל שנכפה עלינו לבין הייעוד שאנו בוחרים לממש יחד.
