מה מסתיר מאיתנו את האור?
עודכן: 1 בספט׳
אם חושבים על כך לרגע, הצורה הסדורה וההרמונית הנגלית בקליידוסקופ מתחילה את דרכה כאוסף של שברי זכוכית קטנים, ארעיים, נפרדים וחסרי סדר, המרוכזים בקצהו של הקליידוסקופ.
לשברים האלה תפקיד כפול ומרתק. מצד אחד, הם מסתירים מאיתנו את האור. הם עומדים בדרכו, מסננים אותו ומונעים ממנו לחדור אל הגליל במלוא עוצמתו ולסנוור את העין. אך באותו הזמן, דווקא באמצעותם האור מתגלה. הוא עובר בעדם, נשבר סביבם ומאיר אותם, וכך חושף צבעים, צורות וקשרים שלא היו נראים בלעדיהם.
נוצר כאן מעין פרדוקס. דווקא החלקים המסתירים את האור הם שמאפשרים לנו להבחין בו, לא רק לראות את מה שהוא מאיר, אלא לגלות את מהותו כאור.
המחשבה הזאת מזמינה להתבונן גם במשברים ובשברים שבחיינו. לעיתים, רק מתוך התבוננות פנימית וממרחק הזמן, אנו יכולים לזהות כיצד דווקא אירועים שהחשיכו את עולמנו עוררו והאירו בנו כוחות ויכולות שלא ידענו שהם מצויים בנו.
כיצד ייתכן שדווקא החלקים השבורים שבקליידוסקופ הם שמגלים לעינינו תמונה שלמה והרמונית?
בעיניי, כאשר מתבוננים בקליידוסקופ כמשל לחיי האדם, שברי הזכוכית מייצגים את האירועים המצטברים במהלך חיינו, מלידה ועד מוות. לא כולם נובעים מבחירותינו. ישנם אירועים שפשוט קורים לנו. באמצעותם אנו פוגשים את העולם וחווים אותו, ובהדרגה הם נעשים למאגר החוויות שממנו נבנים חיינו הפנימיים.
החוויות הללו נשמרות בנפשנו כזיכרונות. חלקן נעימות וחלקן כואבות, אך רובן משפיעות, לעיתים קרובות באופן שאיננו מודעים לו, על דפוסי המחשבה, הרגש וההתנהגות שלנו בעולם.
בדומה להתבוננות בקליידוסקופ, גם על חוויות חיינו אנחנו יכולים להתבונן בראייה פנימית. לא רק כאירועים חיצוניים שקרו לנו, חלפו ואינם, אלא כתמונות נפש חיות, הנושאות משמעות וממשיכות לפעול בתוכנו.
האפשרות שניתנה לנו להתבונן כך בחיינו מגלה דבר מעניין וכלל לא מובן מאליו. אירועים שבזמן התרחשותם נראו מקריים ונפרדים מתגבשים, לעיני התודעה המתבוננת בהם ממרחק הזמן ומתוך פרספקטיבה רחבה יותר, לרצף של תמונות הקשורות זו בזו ולעיתים אף נובעות זו מזו. אירוע שהתרחש בעבר עשוי להיקשר לאירועים אחרים, מוקדמים או מאוחרים ממנו, ולהותיר חותם ארוך טווח על האופן שבו אנחנו מרגישים, חושבים ופועלים.
מהו, אם כן, אותו כוח המאפשר לי להתבונן בחוויותיי, לזהות את הקשרים ביניהן ולראות בהן חלקים של סיפור אחד?
התודעה העצמית שלי, אותה נוכחות פנימית המלכדת את החוויות הנפרדות לכדי תמונה שלמה, נמשלת בעיניי לאור המשתקף במראות הקליידוסקופ. היא מאירה את החלקים ואת הקשרים שביניהם, מאפשרת לי להתבונן בחיי הנפש שלי, לשייך את החוויות לעצמי וללכד אותן סביב ישות אחת ששמה ״אני״.
אך כאן מתעוררת שאלה נוספת. מהו מקורו של האור הפנימי הזה, המשתקף בנפש כתודעה עצמית?
אם נחזור אל הקליידוסקופ, הרי שהאור המתגלה בתוכו אינו נוצר במכשיר עצמו. הוא מגיע ממקור המצוי מחוצה לו, חודר פנימה ומשתקף בין המראות.
האם ייתכן שגם התודעה העצמית שלי היא מעין השתקפות של תודעה רחבה ממנה?
באופן אישי, אני מאפשרת לעצמי להניח שתודעה כזאת קיימת. אני בוחרת להאמין בקיומה, לא מתוך ניסיון להוכיח או להפריך, אלא מתוך רצון לברר ולהעמיק בשאלה מהי ומה טיב הקשר שלי אליה.
מכיוון שאין מדובר בנושא גשמי, הבירור שלי נעשה בעיקר באמצעות שני ערוצים של ידע רוחני: האנתרופוסופיה והקבלה.
בשני עולמות הידע הללו אני פוגשת עיסוק במשמעותו הייחודית של האדם בעולם. מצד אחד, האדם הוא חלק בלתי נפרד מעולם הטבע וכפוף לחוקיו. מצד אחר, פועלים בו תבונה, רגש, יצירתיות ותודעה עצמית, המאפשרים לו לחקור, ליצור, להמציא, לבחור, לתת ולחמול.
הידע הרוחני והתודעתי שבו אני מתמקדת מבקש לשפוך אור על מבנה הנפש ועל ה״אני״ השוכן בה. הוא עוסק בחלקיה השונים של הנפש ובקשרים שהיא מקיימת עם העולם הפיזי, עם נפשות אחרות ועם עולמות הרגש והמחשבה, עולמות שאינם נתפסים בחושים הרגילים, אך אנו פוגשים אותם באמצעות כוחות הנפש והתודעה.
ידע זה מציע גם כלים מעשיים להתפתחותה של הנפש, לאיזונה ולזיכוכה. מטרתם אינה רק לשפר את הרגשתי או את איכות חיי, אלא לפתח בי יכולת לקלוט תמונה עמוקה ורחבה יותר על עצמי, על הקשר שלי לטבע, לנפשות אחרות, לאנושות כולה ולתודעה הכוללת.
כאשר דבר מה מתוך הידע הזה מתקבל בנפש כאמת חיה, הוא נעשה לתובנה, ואולי אף להארה. ברגעים כאלה אני חווה תחושה של מלאות פנימית, התפעלות, יראת כבוד, אהבה והודיה.
ככל שהלימוד מעמיק, התמונה מתבהרת ומתרחבת. חלקים נוספים עוברים מן הלא מודע אל המודע, ובהדרגה אני מגלה את עצמי כחלק ממארג אנושי ותודעתי שלם, המורכב מפרטים רבים ושונים. אותו מקור אור המאיר בי מאיר גם בהם.
ההבנה שאני חלק ממבנה רחב, שלם והרמוני, מזמינה אותי לצאת מתבנית חשיבה העוסקת בעיקר בהבנת עצמי ובשיפור איכות חיי. היא מחייבת אותי לשאול כיצד אני קשורה אל הכלל, ומהו מקומי הייחודי בתוכו.
ואם אני מנסה כאן, בציורים ובמילים משלי, להנגיש משהו מן הנושאים המופשטים והמורכבים האלה, ייתכן שגם בכך אני ממלאת את חלקי.
האור המאיר את החלקים
לאור ההרהורים הללו על הקליידוסקופ כמשל, אני נוטה לראות בתודעת העל את מקורו של האור החודר אל הנפש, ברחמים, במידה ומבלי לסנוור. אור המאיר באור חדש את פיסות חיינו ומלכד אותן לכדי יריעה אחת, לכדי תודעה עצמית.
האור הזה מגלה לנפש את ייחודה, את גווניה ואת האינדיבידואליות שלה. אך בה בעת, הוא מגלה לה שהיא אינה עומדת בפני עצמה. כל תודעה פרטית, כל ״אני״, מאירה את חלקה בתוך המבנה הרחב של התודעה האנושית, ההולכת ומתפתחת לאורך הדורות.
כך, השלם אינו מבטל את החלקים הנפרדים, אלא מתגלה באמצעותם. ממש כפי שבקליידוסקופ כל שבר זכוכית מקבל את מקומו בתוך תמונה רחבה והרמונית, כך גם כל אדם מביא אל המארג האנושי את צבעיו, את ניסיונו ואת האור הייחודי העובר דרכו.
ואולי זהו הדבר שהקליידוסקופ מבקש ללמד אותי: מה שמסתיר את האור אינו בהכרח היפוכו. לפעמים דווקא השבר, הגבול והחלקיות הם שמאפשרים לאור להתגלות, ולנו לראות את מקומנו בתוך התמונה השלמה.