להעשיר את החיים בצבעים ואת הנפש ביכולת.
לאחרונה, הרבה א-נשים סביבי משתפים שהם חשים תחושה של ריקנות. אינות. הרגשה של חסר. שעמום. פעמים רבות זה קורה לאחר שהילדים גדלו, או שבעבודה נמצאים בשגרה, גם אם עמוסת דרישות ומטלות, תחושה שמשהו חסר. אין התלהבות, ואפילו שיוצאים ומבלים בחופשות, עדיין מרגישים ריק.
מלא דברים לעשות ועדיין ריק.
ריקנות. תחושה של חוסר תכלית, חוסר כיוון ואולי גם חמיצות שעולה מתחושת החמצה: "מאוחר מדיי", "כבר לא ייצא ממני כלום", "חבל שלא פיתחתי לי תחביב" ... נשמע מוכר?
-לא צריך להיבהל , להיפך, רוב הסיכויים שיש כאן קריאה פנימית עמוקה.
ריקות היא בקשה למילוי. תוכן חדש. משמעות. יצירה. הנפש רוצה ליצור, להשאיר משהו בעולם, חותם, השפעה. והשאלה היא מה מונע בעדה ?
כמנחת קורסים ללימוד ציור, שמתי לב לחששות המתלווים למתעניינים המבררים אודות החוגים. מצד אחד, כמיהה כמוסה לגעת בצבעים, להתבטא, ליצור, ומצד שני , מניעה תקיפה שמעוגנת בתחושה שאולי "אין לי את זה", או "אני נורא אוהב/ת צבעים וציור אבל אני מצייר/ת כמו ילדה בגן".
נכון. יש אנשים שנולדו עם מכחול ביד ועבורם חוג ציור מהווה ערוץ ללמוד טכניקה חדשה, ודרך לשכלול יכולות קיימות. אבל, ויש כאן אבל גדול, לא רק מי שהתברך בכישרון טבעי יכול לצייר יפה.
כל מי שאוהב צבעים ורוצה לדעת לצייר, יכול ללמוד! התנאי החשוב ביותר הוא רצון . אם יש רצון, אפשר לפתח את היכולת. למעשה כל הרעיון בתהליך הלימוד הוא...ללמוד! להכיר את הצבעים, את מערכות היחסים ביניהם, להכיר משיחות מכחול שונות, אחיזה, שליטה בעוצמת הצבע, לערבב וליצור גוונים, להכיר ציירים ואפיוני הבעתם, ללמוד להתבונן בנוף בעיניים של מצייר, להתוודע להשפעה של עונות השנה על הנפש... וזה רק על "קצה המכחול". כן, יש כל כך הרבה מה ללמוד. ואפשר ללמוד. פשוט צריך להתחיל מהנקודה שבה נמצאים, גם אם הנקודה הזו מעמידה אתנו ביכולת של ילדים בגן, כי האמת לאמיתה היא, שרובינו לא ציירנו מאז ימי הגן או הכיתות הנמוכות, וזה שאנחנו יודעים מעט לא אומר שלא נוכל
ללמוד הרבה.
תהליך לימוד אמנות הציור, באוריינטציה של התפתחות אישית, נותן מילוי רב משמעות לנפש. עצם הלימוד כשלעצמו, מצריך את אומץ לשים רגע את האגו בצד ולהסכים להיות בפוזיציה של "הדיוט" (אחד שלא בקיא בנושא מסוים). וואו, זו חתיכת משימה להפוך ממורה-הורה לתלמיד/ה בגיל מתקדם, אך דווקא הוויתור הזה הוא תנאי הכרחי ללמידה והתפתחות. התנגדות "למעמד התלמיד" לא תאפשר לידע חדש לחלחל, ואילו הסכמה פירושה תחילתה של צמיחה חדשה. התפתחות של היכולת.
ולמה כל כך חשוב לפתח את היכולת? נחזור לריקנות, לתחושה של משהו חסר בחיים והרצון למילוי. העניין הוא שבכדי שמשהו יתמלא, ויישאר, צריך אדם לבנות כלי שיקלוט את המילוי. לבנות את היכולת לתפוס/לקלוט/ליצור.
כן, יש אסכולות רבות שאומרות שאפשר לצייר בלי ללמוד ואפילו ליהנות מכך. אבל אין בכל צמיחה של היכולת, יש הנאה אבל אין צמיחה. זו כמו לא לדעת לנגן, להגיע לפסנתר, להקיש על הקלידים, ליהנות, אבל זה לא נקרא לנגן, כשם שלמרוח צבעים על נייר זה לא נקרא לצייר.
אמנם, תוצרי האמנות העכשווית אולי נותנים את התחושה שאפשר לצייר בלי ללמוד. לבטא את מה שיש. טעות זו נובעת מחוסר הכרות עם השיח האמנותי לאורך הדורות. אבל נאמר כך, שהצייר ואסילי קנדינסקי ,אבי האמנות המודרנית, ידע גם ידע לצייר בסגנון קלאסי, והרעיון שלו להפשטה אינו נובע מחוסר ידע בציור אלא מחשיבה פילוסופית-רוחנית מעמיקה( עליה אף הסביר והרחיב בספרו "על הרוחני באמנות", הוצ' ביאליק).
בכל מקרה, בכל מה שקשור למילוי תחושת הריקנות, סיפוק עמוק נובע דווקא מהתהליך של יגיעה עצמית הכרוכה בפיתוח היכולת. הסכמה להתמודדות עם אתגרים חדשים, שיטתיות, הבנת התהליכים, השלבים ומשמעותם. מה שנחמד בלימוד ציור, שהפנמתו של ידע חדש ניכרת ונראית לעין, וכשזה קורה התחושה היא של "קפיצת מדרגה" , התרחבות פנימית ופליאה "מה אני ציירתי את זה ?!?".
אז איך בכל זאת מתגברים על המניעה ללמוד ציור, כיוון שאני חושב/ת שלא נולדתי עם כישרון לכך? לקבל את הסברה שהיכולת לצייר קיימת בנפש בצורה פוטנציאלית, אפשר לומר רדומה. אם אדם מרגיש משיכה למקום ביטוי זה, כנראה שהפוטנציאל מאותת לו "אני כאן לרשותך, בבקשה ממש אותי". איך? דרך לימוד, אימון ותרגול, בדיוק כפי שלומדים כל מיומנות חדשה אם זה נהיגה או שחייה. עם זאת, חשוב לציין שפיתוח היכולת לצייר לא הופכת אדם לאמן יוצר, אלא בונה את הכלי שיאפשר לו להיות כזה, אך עצם בניית היכולת הזו, כשלעצמה, מביאה סיפוק ושמחת יצירה, מילוי מעצים ומרומם עבור הנפש הצמאה .
למידע נוסף מוזמנים לבקר באתר איילת השחר סלע
יוצרת ומנחת קורסים