בדמייך חיי. על הסתרת פנים ובחירה בחיים

השאלה “איפה אלוהים היה בשואה” חוזרת כמעט בכל דיון על אמונה וסבל. היא עולה גם לנוכח אירועים עכשוויים, ובמיוחד לאחר ה־7 באוקטובר. אך ייתכן שהשאלה הזו, כפי שהיא נשאלת בדרך כלל, מכוונת רק לכיוון אחד, כלפי מעלה ומתעלמת מכיוון נוסף, אנושי.

בתורה מופיע הביטוי החריף: “ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא” (דברים ל״א, י״ח).

הפרשנות הרגילה רואה בכך תיאור של מצב שבו האל נסוג, מסתיר את נוכחותו, ואינו מתערב. אך ניתן להציע קריאה נוספת: הסתרת הפנים אינה רק פעולה אלוהית, אלא גם מצב אנושי. לא רק שהאל “מסתיר”, אלא גם האדם, במידה מסוימת, בוחר שלא לראות.

במובן זה, הסתרת פנים היא מצב של מציאות מורכבת, שבה אין התגלות ברורה, והאחריות עוברת אל האדם.

ב־7 באוקטובר, בתוך הזעזוע הגדול, עלתה מיד השאלה: מי אשם. הדיון הציבורי התמקד בממשלה, בצבא, במודיעין. זהו צורך אנושי מובן: במצבי כאוס, האדם מבקש הסבר וסדר.

עם זאת, לצד הדיון באחריות הממסדית, יש מקום לבחון גם רובד עמוק יותר, תרבותי ותודעתי. במשך שנים התקיימה בישראל תחושת ביטחון יחסית, ורצון לחיות חיים מלאים: להמשיך בשגרה, לנסוע, ליהנות, לבנות, לייצר ולהתפתח.

בתוך המציאות הזו היו גם סימנים מאיימים. אני, באופן אישי, זוכרת כותרת ב־Ynet על אימוני חמאס, כולל תמונות של טנדרים, לצד אירועי הצתה והתקרבות מתגרה לגדר. אך כל אלו לא תמיד זכו למלוא תשומת הלב, לא משום שלא היו גלויים, אלא משום שלא רצינו למקד בהם את המבט. המיקוד התודעתי היה במקום אחר, במקום של המשך שגשוג והתפתחות.

אין כאן האשמה מוסרית של הציבור, אלא תיאור של תופעה אנושית: הנטייה להמעיט במשמעות של סכנה מתמשכת, כדי לאפשר חיים תקינים. במובן זה, ניתן לראות בהסתרת הפנים גם מצב שבו המציאות עצמה “נוכחת”, אך אינה נקלטת במלואה בתודעה.

תופעה דומה ניתן לזהות גם בהקשר ההיסטורי שלפני השואה. האנטישמיות באירופה לא הופיעה בבת אחת. היו סימנים, תהליכים, חקיקה, אלימות גוברת. לצד זאת, התקיימו גם כוחות מנוגדים: אמונה בקדמה, רצון להשתלב, המשך חיי תרבות ולימוד.

זהו סוג העלמת עין, לא מתוך רוע, אלא כהתבצרות בשגרה. היצמדות לחיים, תוך דחיקה של קולות אזהרה, של גבולות מוסריים הנחצים, גם כאשר הם מתרחשים לידנו או על חשבוננו.

בהקשר זה, קראתי לאחרונה את הספר 'הברמן של הריץ', המבוסס על סיפור חייו של פרנק מאייר, ברמן יהודי שניהל את הבר במלון 'ריץ' בפריז בזמן שלטון וישי. המלון הפך למוקד אירוח של בכירים נאצים, בהם גם הרמן גרינג. הגיבור מסתיר את זהותו היהודית, מסייע לשני יהודים נוספים, אך במקביל פועל גם בתוך מערכת של קשרים, שקרים, ועסקאות מורכבות מבחינה מוסרית.

הספר מתאר בעדינות את המתח שבין יצר ההישרדות לבין גדלות הרוח. אין בו חלוקה פשוטה לטוב ורע, אלא תיאור של מציאות אנושית מורכבת, שבה התעלמות אינה בהכרח היעדר רגש , אלא לעיתים תוצאה של רגשות סותרים, פחד, רצון לחיות, וחוסר יכולת לפעול באופן מוחלט.

כאן חשוב להדגיש: ליהודי אירופה לא הייתה מדינה ולא היה כוח הגנה. גם כאשר היו אזהרות, לא תמיד הייתה אפשרות ממשית לפעול לפיהן. אך עצם המתח בין ידיעה לבין אי-ידיעה, בין ראייה לבין הימנעות מראייה, הוא חלק מהתופעה של הסתרת פנים.

הדיון הזה מוביל לשאלה רחבה יותר על טבע האדם. מצד אחד, האדם הוא חלק מן הטבע, וככזה הוא פועל מתוך דחפים של הישרדות, כוח ושימור עצמי. מצד שני, האדם ניחן ביכולת ייחודית של מודעות ובחירה מוסרית.

בתוך המקום הזה, אני בוחרת לצטט את דבריה של אתי הילסום, שחיה ומתה בתוך התופת, מתוך הספר השמיים שבתוכי, בהוצאת כנרת זמורה־ביתן. אתי הילסום כתבה יומנים בין השנים 1941–1943, בזמן הכיבוש הנאצי. כתיבתה איננה תיעוד היסטורי בלבד, אלא מסע פנימי עמוק של חיפוש רוחני בתוך מציאות הולכת ומחשיכה. גם כאשר נשלחה למחנה המעבר וסטרבורק, ומשם לאושוויץ, היא המשיכה לכתוב מתוך עמדה יוצאת דופן, לא של האשמה בלבד, אלא של אחריות פנימית לשמירה על אנושיות בתוך עולם מתפורר. מתוך המקום הזה כותבת אתי הילסום ביומנה, בפנייתה לאלוהים:

“אינך יכול לעזור לנו, אלא אנחנו חייבים לעזור לך – ועל ידי כך אנו עוזרים לעצמנו.”

דבריה מציעים היפוך עמוק: לא רק שאלוהים אינו כאן כדי לעזור לנו, אלא, אלה אנו, בני האדם,  תפקידנו הוא לשאת את נוכחותו בעולם.

הילסום אינה רואה ברוע המשתלט את שלילת האלוהות. להפך, היא מעבירה את מרכז הכובד אל האדם, אל היכולת האנושית לשמור על אנושיות חומלת בתוך מציאות קיצונית.

במסורת הרוחנית היהודית קיימת תפיסה של המציאות כעולם של תיקון. המציאות איננה מושלמת, והאדם נקרא לפעול בתוכה. הסתרת הפנים, במובן זה, איננה רק בעיה תיאולוגית, אלא תנאי קיומי: כי רק במציאות שבה אין תשובות חד-משמעיות, וכשיש הסתר, הבחירה האנושית נעשית מרכזית.

בתוך ההקשר הזה ניתן לקרוא את השיר שכתבתי, “קומי צאי (בדמייך חיי)” , כקריאה להשפעת הטוב בעולם דווקא מתוך הקושי. אין דרך לתיקון עולם ושכלולו אלא דרך המפגש עם הכאב, ומתוכו נקראת הנפש להשתנות, לבחור, ולהשפיע טוב לתוך המציאות.

במובן מסוים, השיר מבטא דיאלוג , קול הפונה אל האדם ומזמין אותו לפעול.

בסופו, כאשר נאמר: “יש דברים שאי אפשר לעשות מכאן” – מתחדדת ההבנה: לשם כך נברא האדם.

לסיכום, השאלה “איפה אלוהים היה” אינה נעלמת. אך ייתכן שהיא מקבלת עומק חדש כאשר מצרפים אליה שאלה נוספת: האם גם האדם, לעיתים, מסיט את מבטו.

ואולי בתוך הסתרת הפנים, דווקא שם, מתחילה האחריות לראות, לבחור, ולפעול.