החיפוש אחר השלמות, אשליה או הכרח?
עודכן: 1 בספט׳
הרהורים על חסר, שלמות והשתלמות, בהשראת הקליידוסקופ.
הצורות ההרמוניות הנגלות לעיניי מבעד לקליידוסקופ נראות שלמות, אך הן מתקיימות להרף עין בלבד. כל תנועה מחליפה צורה אחת באחרת; אין צורה הדומה לקודמתה, ובכל זאת, משהו מן המבנה השלם משתמר מרגע לרגע.
האם ייתכן שגם בנפש האדם, החווה חוויות רבות ומשתנות, קיימת מעין תבנית עמומה של מצב שלם ומלא, המונחת בבסיסן של כל החוויות? האם ביחס אליה אנו חווים את מה שחסר בחיינו? ואולי היא שמניעה אותנו לבקש את מילויו ולחתור שוב ושוב אל השלם?
אלא שבחיים, כמו בחיים, דבר אינו נותר מלא ושלם לאורך זמן. כל מצב משתנה, וכל מילוי הוא זמני. זמני עד כאב. על פי המחשבה הבודהיסטית, הרצון שאינו חדל לבקש מילוי הוא ממקורות הסבל: הוא נאחז במה שהושג, וכאשר המילוי מתכלה, הוא מתעורר מחדש ומחפש את הדבר הבא שיוכל להשקיטו.
ומנגד, ייתכן שדווקא אותה תחושת החסר, שאינה מאפשרת לאדם להסתפק במה שכבר הושג, היא גם הכוח המניע את התפתחותו.
הכמיהה למילוי מעוררת אותנו לחפש, לחשוב וליצור, ולאורך הדורות הייתה לכוח מרכזי בהתפתחות החשיבה האנושית והיצירתיות.
האם החיפוש אחר השלם הוא אפוא אשליה המייסרת אותנו, או הכרח המניע אותנו להשתלם, לנוע שוב ושוב לעבר השלם?
רושם של שלמות
על פי תורת הצמצום בקבלת האר״י, בראשית היה האור האינסופי ממלא את כל המציאות. לא התקיים דבר מחוץ לו, ולכן גם לא היה מקום לקיומו של עולם נפרד. כדי לאפשר את הבריאה, האור צמצם את נוכחותו ונוצר מעין חלל פנוי, מרחב שבו יכולים להתקיים עולמות, נבראים ורצונות נפרדים. אלא שהאור לא נעלם לחלוטין: בחלל נותר „רשימו”, רושם קלוש מן השלמות שקדמה לצמצום.
מכאן מתחיל תהליך הדרגתי של השתלשלות מן האחדות הראשונית עד לעולם הגשמי, שאנו חווים כמציאות. זהו תהליך של התהוות, שבו הולך וגדל הפער בין הרצון הנפרד לבין השלמות החמקמקה, ועמו גובר הרצון למלא את הפער. עם זאת, משהו מן השלמות נותר בנו כרושם עמום, מעין זיכרון רחוק של מצב שבו הרצון והמילוי היו אחד.
להפרדה הזאת יש תכלית. היא מאפשרת לאדם להתקיים כישות נפרדת, בעלת תודעה ורצון חופשי, ומתוך כך לבחור לשוב ולהתחבר אל השלם: ליצור, מתוך בחירה עצמאית, חיבור חדש ומודע בין חלקים הנראים כנפרדים. אופן החיבור אינו ידוע מראש, שכן אחרת לא הייתה זו בחירה. הוא מתגבש בהדרגה, מלמטה למעלה, מתוך ניסוי וטעייה, שכלול היכולות והשתלמות מתמדת.
למלא את החסר
תחושת הפער יכולה אפוא לעורר באדם חיפוש, יצירה והשתלמות, אך היא אינה חוויה קלה לשאת. לצד הרצון להבין מה חסר ולפעול למילויו, קיים גם הרצון להשתיק את אי הנחת מהר ככל האפשר. התרבות הצרכנית מציעה לרצון הזה שפע של מענים זמינים ומיידיים.
רכישות, בילויים, גירויים וחוויות מתחלפות יוצרים רצף כמעט בלתי פוסק של מילויים. אלא שהשיווק אינו רק מציע מענה לחסר קיים; לעיתים הוא גם מעורר ומעצים אותו. הוא מציג לנו שוב ושוב את מה שעדיין אין לנו, את המרחק בינינו לבין האידאל, ואת הדבר הבא שעלינו לרכוש כדי להרגיש שלמים יותר.
כך סיפוק רודף סיפוק, וכמעט שאינו מותיר מרווח שבו אפשר לחוש בחסר, לשהות בו ולשאול מה הוא מבקש מאיתנו. שאלות של משמעות נדחקות הצידה, לא מפני שאינן חשובות עוד, אלא מפני שהן זקוקות לזמן, לשקט ולנכונות להישאר לרגע בלי תשובה.
לרצף הסיפוקים יש גם מחיר. הוא דורש מאמץ מתמיד להשיג את המשאבים הדרושים כדי להמשיך ולקיים אותו, ומעורר את הפחד להישאר מאחור או להיפלט ממנו. המילוי שאמור להשקיט את החסר עלול אפוא ליצור בעצמו לחץ, תלות וחרדה. אך גם לכך נמצא „פתרון” מהיר: עמעום הסבל הנפשי באמצעות חומרים מטשטשים ומשככים, שהשימוש בחלקם נעשה נפוץ ולגיטימי יותר ויותר.
בהשאלה מן השפה הקבלית, אפשר לתאר מצב זה כ„אור השבוי בקליפות”: הכמיהה העמוקה למילוי ולמשמעות נקשרת במענים חיצוניים, המעניקים הקלה זמנית אך אינם נוגעים בחסר עצמו. משום כך הצורך בהם שב ומתעורר, והתלות הולכת וגוברת. ככל שהרצון נעשה תלוי יותר במילוי החיצוני, כך מצטמצמת חירותו לבחור.
להשיב לרצון את חירותו
אם כך, השאלה אינה כיצד לבטל את הרצון, אלא כיצד להשיב לו את חירותו. לשם כך נדרש מרווח בין תחושת החסר לבין הניסיון למלא אותה, ובתוכו אפשר לטפח את היכולת שלא להיענות מיד לכל צורך, גירוי או הבטחה לסיפוק. דווקא ברווח הזה, במעין חלל פנוי, אפשר לשהות בחסר ולשאול מה אנחנו מבקשים באמת.
לא תמיד אנחנו בוחרים לפתוח את המרווח הזה; לעיתים החיים פותחים אותו עבורנו. אובדן, משבר, אכזבה או שינוי בלתי צפוי סודקים את הרצף ומותירים אותנו, לזמן מה, בלי המילוי המוכר. גם אז, ההסכמה שלא למהר ולסגור את הסדק דורשת תעצומות נפש. אך דווקא דרכו עשוי להיפתח פתח להרהור עמוק, לחשבון נפש ולחיפוש אחר מילוי שאינו חולף.
הגישה הרוחנית מציעה מילוי מסוג אחר: מילוי המצטבר בנפש. הוא נבנה בהדרגה מתוך תהליך של לימוד, התבוננות, הפנמה ותרגול, ומאפשר לאדם להכיר את הכוחות הפועלים בו, לשכלל את יכולותיו ולגלות את הקשר שבין ייחודו האישי לבין השלם שהוא חלק ממנו.
הידע הרוחני מזכיר לנו שהאדם הוא חלק מן הטבע וכפוף לחוקי ההישרדות שבו, אך טמונים בו גם כוחות וערכים החורגים מהם: חמלה, התחשבות, אהבה, נדיבות, תקווה ושלום. ככל שהאדם מפתח את תודעתו ומעניק לערכים האלה מקום בחייו, הקשר בינו לבין זולתו ובינו לבין הכלל אינו נשען עוד רק על הכרח הישרדותי, אלא יכול להיבנות מתוך הכרה ובחירה.
אולי בכך טמונה שליחותו של האדם: לקלוט רעיונות וערכים הנולדים בעולמות הרוח והמחשבה, ולהעניק להם ממשות בעולם הנפש והמעשה. במובן זה, האדם אינו רק מבקש את עזרתו של אלוהים, אלא נקרא להיות שותף בגילוי האלוהי בעולם.
האדם הוא אפוא נקודת מפגש בין העולמות: ישות נפרדת וייחודית, ובה בעת חלק מן השלם. הרב אברהם יצחק הכהן קוק מתאר זאת במילים: „כי כולנו יצורי אלהים חיים אנו, כולנו הננו קשורים באור החיים השלמים העליונים, כי סוף הכול להיאגד בחיי כל” (אורות הקודש, חלק ד, תפ).
גם רודולף שטיינר, מייסד האנתרופוסופיה, מציב את האדם בין היקום לבין עולמו הפנימי: „במרחבי היקום אורגת ישות האדם. בגרעין האדם שוררת השתקפות היקום. ה׳אני׳ מחבר בין השניים ובכך יוצר הוא את משמעותו האמיתית של הקיום” (פרקי מדיטציה, עמ׳ 18).
בשתי השפות הרוחניות הללו האדם אינו רק פרט המתקיים בתוך העולם, אלא חלק מן השלם. הוא מסוגל להיעשות מודע לשייכותו ולפעול מתוכה.
לא לפחד, לא להסתנוור
דווקא משום שהמפגש עם ידע רוחני עשוי להיות מאיר ומעניק משמעות, טמונה בו גם סכנה. לעיתים מתעורר הפיתוי להתמסר לחלוטין לדרך מסוימת, לאמץ את תשובותיה, מנהגיה וכלליה כמקשה אחת, ולהפקיד בידיה את חירות הבחירה שזה עתה ביקשנו להשיב לעצמנו.
כאשר הכמיהה אל השלם מובילה לביטול הייחוד האישי או לדחיקת ערכים עמוקים שאינם מתיישבים עם הדרך שנבחרה, היא מחמיצה את תכליתה. החיבור אל הכלל אינו אמור למחוק את היחיד, שהרי דווקא ייחודו הוא התרומה שהוא יכול להביא אל השלם.
משום כך, המפגש עם ידע רוחני דורש פתיחות לצד הבחנה: לא לפחד לגשת, אך גם לא להסתנוור. להקשיב למה שמעורר בנו הזדהות וגם למה שמעורר התנגדות, לבחון, לברור ולהגיע בהדרגה להסדר פנימי, כזה המאפשר לנו לקבל חלק מן הדברים ולדחות אחרים. גם כאן, הרצון החופשי אינו מכשול בדרך; הוא חלק מהותי ממנה.
מן ההבנה אל המעשה
בסופו של דבר, ערכו של ידע רוחני אינו נמדד בעוצמת ההארה או ביופיין של התובנות שהוא מעורר, אלא ביכולת להפוך אותן לחלק מן החיים. ההבנה היא רק תחילתה של הדרך; השינוי במבנה האישיות נוצר מתוך תרגול, הפנמה ובחירות קטנות החוזרות ונעשות בחיי היומיום.
תכליתה של העבודה הפנימית אינה לבטל את טבעו של האדם, אלא להרחיב את חירותו: לא להיות מונע רק בידי צורכי ההישרדות, אלא לפתח את הכישורים והכישרונות הייחודיים לו ולהעמידם גם לטובת דבר מה הגדול ממנו. כך ההשתלמות האישית נעשית בהדרגה לתרומה לכלל.
הרב קוק מתאר את התנועה הזאת מן הנפרדות אל האחדות: „כל מה שהעולם הולך ומשתלם, מתאחדים יותר חלקיו ותכונת האורגניות מתבלטת עליו יותר. ההתאחדות העליונה היא ההתאחדות של כל האדם ורצונו עם כל היקום בכלליו ובפרטיו” (אורות הקודש ב, עמ׳ תכ״ז).
אולי השלמות, אם כן, אינה מצב סופי שאפשר להגיע אליו ולהחזיק בו, אלא תנועה מתמדת של השתלמות ושל יצירת קשרים חדשים בין חלקים נפרדים. כמו בקליידוסקופ, השלמות אינה טמונה בצורה קבועה שאינה משתנה, אלא ביכולתם של החלקים לשוב ולהתחבר, בכל פעם מחדש, לשלם חי ומשתנה.
