הרהורים בעקבות סדרת העבודות 'התנוצצות'.
הצורות ההרמוניות הנשקפות לעיני בעת צפייה בקליידוסקופ שלמות הן, מתחלפות כהרף עין, ואין צורה דומה לקודמתה, ובכל זאת, השלמות משתמרת ממצב למצב.
האם ייתכן, שבדומה לקליידוסקופ, גם בנפש האדם מתקיימת מעין אידאה של שלמות פוטנציאלית, והיא זו שמניעה את הרצון האנושי 'למלא את החסר', לחתור תמידית למילוי?
למרות שבחיים אלו שום דבר אינו מושלם, לפחות לא לאורך זמן.
יש משהו מייסר במחשבה על רצון בלתי פוסק להגיע למילוי. עפ"י הבודהיזם, הרצון הבלתי נלאה הזה הוא הוא הסיבה העיקרית לסבל בעולם ומקורו באי קבלה שכל מצב, טוב או רע, הוא בר חלוף. הרצון להשיג מצב מסוים ולאחוז בו, אינו אלא אשליה, כי לא ניתן להחזיק במצב זה או אחר, המצבים משתנים מעצם טבעם.
מצד שני, אם חושבים על זה אז דווקא ברצון למילוי החסר, שלא נותן לאדם לשבת בשקט, שלא מאפשר לו להסתפק במה שיש, אולי טמון סוד התפתחותה של האנושות, שכן דווקא אותה הכמיהה למילוי, היא זו המפתחת את החשיבה האנושית ואת היצירתיות לאורך הדורות.
עפ"י הקבלה, קיים בתודעת בני האדם איזשהו זיכרון קלוש של מצב שלם, מעין רושם של שלמות, 'רשימו', והוא זה שמניע את הרצון האנושי להגיע למצב של
שלמות פוטנציאליות טהורה שהכול נאצל ממנה. ה'רשימו' הוא כעין זיכרון רחוק, נשמתי, של עולם אידאלי שבו הרצון התמידי והמילוי האינסופי דבוקים זה בזה, מהווים אחד. עולם שכולו טוב. עולם שאין בו חסר שאינו במילואו. מכאן ואילך, בתהליך הדרגתי של השתלשלות, מן הפוטנציאליות הטהורה (עולם האצילות) אל הגשמיות (העולם הזה), מתקיים תהליך של התפצלות הולכת ומעמיקה בין הרצון ובין המילוי, עד העולם הזה המתאפיין בנתק (המתסכל) שבין הרצון למילוי.
להפרדה הזו יש תכלית: לאפשר חיבור מחודש, מודע, בין פרטים נפרדים בעלי רצון חופשי (אינדיבידואלים), לשלם הפוטנציאלי שהם כלולים בו באופן רעיוני.
אולי זו הסיבה שאנו, בני האדם, נוטים למצוא משמעות קיומית דרך הכללה, למשל לחפש חוק אחד שיוכל להסביר כמה שיותר תופעות משתנות. אולם, נראה שבתקופת טרום הקרונה, האנושות כמו ויתרה על החיפוש אחר אמת כוללת ונצחית, והדגש הוא יותר על הארעי, הזמני והחולף. העכשווי. תרבות השפע והצריכה, המאפיינת את הדור, מצאה דרך משלה למילוי החסר המייסר, וזה על ידי יצירת רצף של סיפוקים מידיים, שלא מותיר כלל מקום להרגשת חיסרון. המילוי המיידי סופק בקצב כה גבוה שלא מתאפשר מצב של סבל שמוליד תהייה וחיפוש.
האנושות כה עסוקה בלמלא את החסר ברכישות ובילויים, ביצירת ברצף של סיפוקים מיידיים, עד ששאלת המשמעות הקיומית כבר לא נותר לה מקום. וזמן. מקצועות מדעי הרוח: ספרות, היסטוריה, מקרא, פילוסופיה פשוט נעלמים, כל מה שעוסק בחיפוש אחר המשמעות, הוא כל כך חסר ערך חומרי עד שהפך לחסר ערך בכלל. לא רלוונטי.
המדיניות של הימנעות מסבל דרך יצירת רצף-של-סיפוקים, תובעת כמובן מחיר שיש בו סבל: לחץ וחרדה שמקורם במאמץ המתמיד להשגת המימון הדרוש כדי לעמוד ברצף, וחרדה להיפלט מהרצף.
אך גם לכך נמצא פתרון: עמעום של הסבל הנפשי, על ידי שימוש בחומרים משככים שהופכים נפוצים ולגיטימיים יותר ויותר.
בשפת הקבלה המצב הזה מוגדר כ"אור ששבוי בקליפות", תחושה שהמילוי הנפשי שאנו מחפשים נמצא בידי כוחות 'שלילים' שמתמרנים את הפחד שלנו מלהרגיש חסרי משמעות על ידי תלות. במצב של התמכרות, תלות הולכת וגוברת במילוי חומרי, הרצון כבר אינו חופשי. הבעייה שאנחנו מתומרנים בצורה מאוד מתוחכמת, גם על ידי שכנוע עצמי , כי אם נסטה לרגע, נוריד הילוך מה"רצף", נהפוך גם אנחנו לחסרי ערך חומרי. כלומר חסרי ערך בכלל.
לעומת זאת, גישה רוחנית לחיים מציעה מילוי מסוג אחר. מילוי שמצטבר בנפש. העניין הוא שהדרך לקבל מילוי שאינו מתכלה, היא קודם כל בהימנעות מלקבל את המילוי המתכלה באופן אוטומטי, כי רק שם, ברווח שנוצר, בריקנות/בחלל הפנוי/ בזמן הפנוי, הרצון שוב חופשי, חופשי לשאול, לחפש את המשמעות הקיומית דרך עיסוק בהבנה והפנמה של תכנים העוסקים בנפש האדם וברוחו, הכוחות הפנימיים הפועלים בו והדרך לאיזונם ושכלולם. הבנת הייחודיות האוטנטית של הפרט והקשר שלה לכלל.
הידע הרוחני מחבר אותנו אל השלם .
מזכיר לנו את החלק הנעלה שבלהיות בן אנוש. מחבר אותנו לערכים שיש באדם שהם למעלה מכוח ההישרדות שבטבע, ערכים נעלים כמו חמלה, התחשבות, תקווה, אהבה, שלום, נדיבות.
מזכיר לנו שהאדם הוא אמנם חלק מהטבע אבל הוא גם יותר מכך, בעיקר בהיותו בעל תודעה עצמאית ורצון חופשי.
ידע שמזכיר לנו שאנחנו כאן בשליחות: לקלוט תובנות וערכים נעלים מעולמות הרוח והמחשבה וליישמם בעולמות הנפש והחומר.
במובן מסוים אפשר לומר שאנחנו כאן בשביל לעזור לאלוהים (ולא להיפך כפי שמקובל לחשוב), אנחנו חלקי אלוהים חיים. אנחנו הגורם המקשר והמחבר בין העולמות:
"כי כולנו יצורי אלהים חיים אנו, כולנו הננו קשורים באור החיים השלמים העליונים, כי סוף הכל להאגד בחיי כל" (הרב א. הכהן קוק, אורות הקודש, חלק ד', תפ), ובמילותיו של ר. שטיינר, מייסד האנתרופוסופיה "במרחבי היקום אורגת ישות האדם. בגרעין האדם שוררת השתקפות היקום. ה'אני' מחבר בין השניים ובכך יוצר הוא את משמעותו האמיתית של הקיום"(פרקי מדיטציה, עמ' 18).
עם זאת, וכאן אני חייבת לסייג, לפעמים המפגש עם ידע רוחני כל כך מאיר שזה מפתה להתמסר לחלוטין לדרך מסוימת, בבחינת "הכול או לא כלום" ,עד כדי אימוץ טוטאלי של תשובות/מנהגים/הלכות, גם כאלה שסותרים באופן מוחלט את עולם הערכים המקורי שלי. התעלמות מהערכים הפרטיים והדחקתם, עלולה להוביל לקיצוניות, להזדהות חברתית גורפת מדיי, לביטול הייחוד האישי שהוא תרומתו של הפרט לכלל. מצד שני, כדאי גם לא לשלול על הסף. רק ביהדות לבדה, יש כל כך תחומים, זרמים, פרשניות וניתוחים הקשורים למבנה הנפש ועבודה פנימית, שזו ממש תהיה החמצה להתעלם מהכול. מציעה לא לפחד לגשת, אבל גם לא להסתנוור. להקשיב לכל הקולות גם לאלה שמזדהים וגם לאלה שמתנגדים ולהגיע להסדר פנימי שמאמץ חלק מהדברים ואחרים לא. כי יש לאדם רצון חופשי,
ויש לו אפשריות בחירה.
מה שבאמת חשוב, להבנתי, בידע בעל אופי רוחני, זה שההבנות המגיעות דרכו אין להן שום ערך ללא תרגול והפנמה. השינוי במבנה האישיות והתפתחותה, הוא לא בזכות ה'תובנות', לא בזכות ה'הארה', אלא בתרגול ויישום של הידע בחיי היומיום. בחיי המעשה. בבחינת "היה אתה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם" (מהאטמה גנדי).
בסופו של יום, תכלית ה'עבודה' להתעלות מעל הטבע ההישרדותי ,לשנות את הנטייה הטבעית לאכול/להזדווג/לנוח, ולממש את הכישורים והכישרונות המיוחדים לאדם לא רק למען עצמו. להרגיש חלק אינטגראלי מכלל המין אנושי לדורותיו, מכלל הבריאה. מהכוליות.
"כל מה שהעולם הולך ומשתלם, מתאחדים יותר חלקיו ותכונת האורגניות מתבלטת עליו יותר. ההתאחדות העליונה, היא ההתאחדות של כל האדם ורצונו עם כל היקום בכלליו ובפרטיו". (הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אורות הקודש ב, עמ' תכ"ז.)